יוספ'ס אנטפלעקונג צו זיינע ברידער
די באגעגעניש פון יוסף און זײנע ברידער איז א געשעעניש[1] וואס האט זיך אפגעשפילט אין מצרים ארום ב'רל"ח[2] דעמאלט האבן זיך יוסף און זיינע ברידער באגעגנט נאכן זיין אפגעהאקט צוויי און צוואנציג יאר.
די מעשה האט צוגעברענגט אז יעקב און זיינע קינדער זענען אראפ וואוינען אין מצרים, און א דור שפעטער זענען אויך געווען משועבד צו פרעה אין מצרים. די מעשה ווערט שטארק בעארבעט אין מדרשי חז"ל וואס ערקלערן עס אויף פארשידענע וועגן, און מען לערנט זיך ארויס דערפון א מוסר השכל אויף די אינערליכע סתירות וואס גייען פאר ביי א מענטשן.
הונטערגרונט
לאחר מכירת יוסף, הסיפור של יוסף עם אשת פוטיפר, ישיבתו בבית הסוהר בעקבות כך, חלום שר המשקים ושר האופים ופתרון יוסף, שחרורו בעקבות חלומות פרעה על ידי המלצת שר המשקים ומינויו של יוסף למושל מצרים, נאגרו על פי הוראתו של יוסף אוצרות מזון רבים בשנות השובע, כהכנה מקדימה לשנות הרעב.
לאחר שכלו שבע שנות השובע התחילו שנות הרעב שהיו, פרעה שלח את אנשי מצרים ליוסף בדרישה שיעשו כל מה שיוסף יאמר להם "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", כשהגיעו ליוסף הוא מכר להם בכסף.
הרעב הגדול הגיע גם לארץ כנען, מקום מגוריו של יעקב, והוא שלח את בניו לרדת למצרים לקנות אוכל. יוסף התנכר להם ודרש שיביאו את בנימין, כשהביאו יוסף נתן להם אוכל והורה למשרתו להחביא את הגביע שלו בשק של בנימין. כשיצאו ממצרים שלח את משרתו לרדוף אחריהם, המשרת מצא את הגביע בשקו של בנימין והוא נלקח חזרה למצרים.
המפגש
האחים, ובראשם יהודה, לא הסכימו לשוב לארץ כנען ללא בנימין, וחזרו גם הם למצרים כדי להתחנן לפני יוסף עבור שחרורו של בנימין.
בהגיעם לפני יוסף, ענה יהודה במענה לשאלת יוסף על המעשה, שכעונש כל האחים יהיו עבדים לו[3]. אך יוסף סירב להעניש את כולם "חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם".
לאחר הפצרות רבות מצד יהודה, מלווה באיומים כי הוא יחריב בגבורתו את מצרים[4], לא הצליח יוסף להתאפק, והוציא את כל אנשי המשמר מחדרו כדי למנוע בושה מאחיו, ואז התוודע אליהם.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו
— בראשית מה, ג
יוסף ניחמם כי לטובה שלחו האלוקים למצרים להחיותם ברעב, וביקש שיעלו אל אביו לבשרו כי הוא חי וכי הוא אדון על מצרים, ושיורידוהו אליו למצרים כדי לזונו ברעב.
הרמב"ן מבאר כי הדבר מצא חן בעיני פרעה, ששמע זה עתה כי יוסף אינו מגזע עבדים כי אם מגזע יעקב, ולכן ”וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו”, ולכן הורה אף פרעה להביא את יעקב ובניו למצרים.
על פי אחד הפירושים ברש"י - ביקשם יוסף בצאתם "אל תרגזו בדרך" - לא לריב בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו[5].
בהגיעם ליעקב סירב בתחילה להאמין להם. בספר הישר מובא כי האחים חששו אם ואיך לספר את הבשורה הפתאומית. שרח בת אשר, שעל פי הנאמר שם ידעה לנגן בכינור (הכוונה לכינור המקראי), ניגנה בכינור לפני יעקב כשמילות השיר הם ”יוסף דודי חי הוא, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ולא מת”. לאחר שחזרה על הדברים שתיים-שלוש פעמים, שבה אליו רוחו וראה ברוח הקודש שדבריה אמת. יעקב בירך אותה: ”בתי, אל ימשול בך מות עד עולם, כי החיית את רוחי”.[6]
עוד דרשו בתלמוד כי יוסף שלח לו את עגלות כסימן זיהוי, כרמז שפרש מאיתו כשעסקו בלימוד פרשת עגלה ערופה.
סוף דבר
יעקב שמסרב כמעט להאמין לשובו של יוסף לחייו, יורד למצרים, לאחר שרוחו חוזרת לחיים, ולא לפני שחוזרת אליו יכולת נבואתו שהקב"ה אומר לו ”אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ” (מו, ד) [7]. הספורנו כותב שכעת "בלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחריה תוגה, אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו, הורה מה שיקרה לו בעקב ובאחרית הימים, כאמרו ״רנו ליעקב שמחה״[8].
הדימוי ליום הדין הגדול
במדרש מבואר הבושה שתהיה לבני האדם בבוא העת כשהקב"ה יוכיח את האדם על מעשיו הרעים, בקל וחומר מהבושה שהיתה לאחי יוסף כשהתוודע אליהם והוכיחם על הסתירה הפנימית שיש במעשיהם[9].
אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא אָמַר: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה" .. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ כא): "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ", עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה. וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.
הערות שוליים
- ↑ ווערט געשילדערט אין בראשית מה.
- ↑ עס איז באקאנט פון חז"ל (עבודה זרה ט, א ורש"י שם) אז די יאר פון יציאת מצרים איז געווען 2448 לבריאת העולם, דעקעגן זענען די אידן געווען משועבד אין מצרים 210 יאר, און ווי דער אבן עזרא שרייבט "ידענו כי תחלת קץ ארבע מאות שנה היו מיום שנולד יצחק, כי הוא לבדו יקרא לו זרע (בראשית כ״א:י״ב). והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב (בראשית כ״ה:כ״ו), ויעקב הוליד את ראובן והוא בן שמונים וחמש שנה, והיה ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה (בראשית מ״ז:ט׳). חברנו אליהם ששים של יצחק, עלו מאה ותשעים, והנה נשארו מאתים ועשר שנים" (כ"כ ראה שמות רבה "רְדוּ וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בִּשְֹּׂרָם שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת שָׁם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה מִנְיַן רְד״וּ" ובמכילתא דרשב"י שמות יב כח). אמנם יש שהוסיפו על מנין שנות מצרים (ראה רמב"ן שמות יב:מב).
- ↑ יש המסבירים, שיהודה הבין שעלילת הגביע היא עונש מאת ה' על מכירת יוסף, ולכן הציע את שעבודם של האחים. אך לאחר שיוסף הבהיר שרק בנימין - שלא השתתף כלל במכירתו - יישאר, הבין שזו עלילה מאת יוסף ולכן התנגד לה. (אור החיים פרק מ"ד פסוק י"ז)
- ↑ תרגום ירושלמי
- ↑ רש"י מביא עוד פירושים: א - "אל תרגזו בדרך" זה אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. ב - אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו בחמה לעיר.
- ↑ ספר הישר, פרשת ויגש, ד"ה והקול.
- ↑ רש"י מבאר "אנכי אעלך – הבטיחו להיות נקבר בארץ". ובמדרש מכילתא דרבי ישמעאל (שמות ט״ו:ב׳) ובעוד מדרשים רבים מבואר, שהכוונה גם הבטחה ליציאת מצרים.
- ↑ ירמיהו לא, ו
- ↑ לשון המדרש: "לפי מה שהוא". וכדברי המדרש (איכה רבה פתיחה י) "אים טרון כל יומא ולא לעי (=עוסק בעסקיו כל היום ואינו עייף), ואמר ליה חבריה אתי וצלי (וכשאומר לו חברו בא והתפלל), והוא אמר לית אנא יכיל".
קטגוריה:המכלול: ערכים שנוצרו במכלול קטגוריה:פרשת ויגש קטגוריה:סיפורי התנ"ך